<h1>סמ"ג עשין סימן י"א</h1>
<h2>דף לט.</h2>
וכל מי שבידו למחות בהן ואינו מוחה הוא נתפס בעון אילו שאפשר לו למחות בהן (רמב"ם דעות פ"ו ה"ז ע"ש) שנאמר ביחזקאל (ג', י"ח כ"א ע"ש) ואתה כי לא הזהרתו הוא [רשע] בעונו ימות ודמו מידך אבקש (עי' יראים סי' רכ"ג), וגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט א') וכשלו איש באחיו בעון אחיו מכלל שכל ישראל ערבים זה בזה ומוקמינן כשיש בידו למחות (ע"פ יראים סי' רכ"ג). ובמסכת שבת (נ"ה א' ובתו') מוכיח דהוא הדין בספק אם בידו למחות, שבשעת החורבן אמר הקב"ה למשחית וממקדשי תחלו אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאלף ועד תי"ו אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שאם היו מוכיחין לא היו מקבלין אמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין טוב לו לשתוק כדגרסינן על זה בפרק המביא כדי יין בביצה (ל' א') שאפילו באיסורי דאוריתא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו אע"פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במסכת שבת באותה שהבאתי למעלה, מכל מקום מעשה דהוכח תוכיח לא מפטרי, ואע"פ שמוסיף על עונשן שלא יקבלו, הלעיטהו לרשע וימות, ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דווקא (ע"פ יראים שם). ואני אומר שאין זו כי אם עצה טובה, כי אף במזידין צריך לשתוק כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ה ב') שחובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר (משלי ט' ז') אל תוכח לץ פן ישנאך.
